<h1>תוספות רי"ד — ב"ב מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"ב] וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפים יותר משתות. פי' שהמנה של הדיוט הי' מאה זוזים, שהם כ"ה סלעים, והוסיפו עליו שתות ועשאוהו של למ"ד סלעים, שהן ק"ך זוזים, ושל קודש היו כפול ויבוא ס' סלעים, אבל מיהו לא שהוסיפו על חשבון השקלים, שלעולם המנה אין בו אלא כ"ה סלעי', אלא שהוסיפו על הדינרים, שהשקל הוה עשרים גרה ומתרגמינן עשרים מעין, ויגיע לכל דינר ה' מעות, והם הוסיפו שתות ואמרו שש מעה כסף דינר, ולפי חשבון עשרים גרה השקל אימא ביחזקאל שהמנה של קודש הוא ס' סלעים, אבל לפי חשבון כ"ד גרה השקל יהיה מנה של קודש נ' סלעים ושל הדיוט כ"ה סלעי'.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ב פ' ע"א] אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פי' בפ"ג דמס' טהרות תנן הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים, ותנן נמי ר' מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר אף היין, פי' דוקא רוטב וחלב וגריסין אם קרשו יצאו מתורת משקה והן אוכלין, אבל השמן והדבש והיין אע"פ שקרשו לעולם תורת משקין עליהן ולא תורת אוכלין, ולפיכך אם נגע בהם אפילו ולד שני חזרו להיות תחלה כדין כל משקה. והשתא אמר רב כהנא אע"ג דדבש חשוב משקה ואע"פ שקרש, הנ"מ כשהוציאוהו מן הכוורת וריסק החלות וסחט הדבש מהם, אבל כשהוא בתוך הכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם ואע"פ שזב מן החלות כל זמן שעומד בתוך הכוורת תורת אוכל עליו ולא תורת משקה.
<h2>דף יא.</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. רבי' שמואל זצוק"ל גריס ליה, ובספרים מדויקים ראיתי ואינו כתוב שם, וגם רבי' יצחק זצוק"ל לא ניחא ליה, דמה הרמה צריך במתנות, כל היכי דקיימי מסומנים ועומדין הן, ולא דמו לתרומה ומעשרות דלא מיקבעי אלא בהפרשה וקריאת שם.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. בב"מ בפ' המפקיד [ל"ח ע"ב] אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאית מ"ד דלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום אלא במקום שנראו לו דבריו.
<h2>דף מו:</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"ב] ההוא דאתא לקמי' דרבא בר רב חנן אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו', וכן ההוא דאתא לקמי' דר' חנינא אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו'. עלה בדעתי לומר אפי' עד א' נאמן ולא מצרכינן שני עדים בדבר, כדאמרי' [יבמות ל"ט ע"ב] גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא הוא, והה"נ הכא, ורבי' שמואל זצוק"ל מצריך שני עדים, ואינו נ"ל דל"ש בכור מיבם, וגם לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דא"כ הו"ל למימ' הנהו דאתו ולא ההוא דאתא, וכך ראיתי כתוב לרבי' שלמה ספרדי משום רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר בבכור. אחרי כן התבוננתי וראיתי שיפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל שהיה עד אחר עמו, וכך פירשו נמי חכמי מגנצא, ומה שכתבתי לעיל דע"א נאמן בבכור והבאתי ראי' ממאי דאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא היא אינה ראי', דדוקא באיסורא אמרי' הכי, אבל בממונא בעינן תרי סהדי, ומ"ש רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר אינו נ"ל, דתא תנן לקמן בפירקין האומר זה אחי אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעין, ש"מ דלענין ממונ' בעינן שני עדים, ומאי שנא בכור מאח, ובההוא דאתא לי' אחא מבי חוזאי [כתובות כ"ז ע"ב, ב"מ ל"ט ע"ב] מצריכינן שני עדים שאין לך דבר בממון פחות משנים, והאשה שאמרה מת בעלי או עד א' שאמר מת בעלה אין האחין נכנסין לנחלה על פיהן, ה"נ לגבי בכור שני עדים בעינן, ואין ע"א נאמן עליו כי אם אביו לבדו והכי אמרי' בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] אמר רב נחמן ג' נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואמו ואביו, חי' לאלתר, אמו כל שבעה, פי' כל זמן שלא מסרתו ליד אביו למולו, אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים כו', ואמרי' התם תניא נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני במה דברים אמורי' שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת, ודוקא אלו ג' נאמנים עליו, אבל מידי אחרינא לא עד דאיכא תרי סהדי.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] כותבין הרשאה זה לזה. אי קשיא והא רב פפא גופי' הוא דאמר לעיל [קכ"ו ע"א] אין לו לבכור קודם חלוקה, ואינו יכול להקנות חלקו לאחרים, תשובה, יש לומר דהדר בי' כדפסקי' [לעיל קכ"ו ע"ב] הלכה יש לו לבכור קודם חלוק', אי נמי אפילו למ"ד אין לו, דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי, אבל להרשות את חבירו שיתבע בעבורו רשאי, כדכתבי' בב"ק במהדורא בתרא גבי הלואה, שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחבירו קנין גמור, יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עלי'.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ה ע"ב] ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. פי' ר"פ אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים, לא במלוה ולא בשבח דאישתני כגון חפירי והוי שובלי שלופפי והוו תמרי, והאי דנקט מלוה, לאו למעוטי שבחא, אלא משום רבותא, דלא מבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל, אלא אפילו מלוה דהוה נמי בימי אבוהון לא שקיל, ולאפוקי מבני מערבא דאמרי עד כאן לא פליגי רבנן אלא בשבחא אבל מלוה כמאן דגביא דמיא, ואתא למימר כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה להכי נקט מלוה ולא נקיט שבחא, אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל, אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוה ראוי אי לא, להכי נקט מלוה, וכל עיקרו של רב פפא לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר', ולאשמועינן דאפילו במלוה נמי פליגי רבנן, ואתא לאיפלוגי ר"פ על אמימר דדרש [קכ"ד ע"ב] בכור נוטל פי שנים במלוה, ואתא לאפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל [שם] דאמרי עשה כרבי עשה או מותר לעשות כרבי, ופסק הילכתא כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכ"ש בשבח, וכן כתב בעל הלכות גדולות אי שבק אבוהון הלואה אי נמי אשבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים, דאמר ר"פ הילכתא אין בכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא ברבית מ"ט כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הות גבי' ושבח ניכסי נמי לא הוה, בעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. וראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל מגמגם בתוספותיו אם פסק ר"פ גם בשבח וחלק על האמוראים דלעיל דפסקי הלכה כר', ואינו נ"ל אלא כמו שכתבתי דנקט מלוה וכ"ש שבח, ולא איצטריך לי' למימר אלא מלוה ולאפוקי מבני מערבא. (וכין) [וכיון] דמלוה חשיבא ראוי גבי בכור, ה"ה נמי דחשיבא ראוי לגבי בעל, שאם נפלו לה לאשה שטרות בירושה או אם הי' לה מעות והלות אותם קודם שנישאת, ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי, הם ה"נ בעל, וכן כתב גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס ברם צריך [למימר] אילו היכא דנפל לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ומתה מיקמי דניגבייה, בעל מי ירית לה לההיא מלוה אי לא, ראוי היא ולא ירית לה, או דילמא מוחזק הוא וירית לה, מי אמרינן כיון דנכסי דההוא יזופא משעבדין לה כי מוחזק דמיא, או דילמא כיון דמחוסרין גוביינא כראוי דמיא, ת"ש דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור (נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי הוא ובעל נמי לא שקיל בראוי ואין הבכור) נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי קאמר מיהת אין הבכור נוטל במלוה אלמא ראוי הוא, וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח [ב"ק מ"ג ע"א] אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה מדמקשה תלמודא לרבה ור"נ ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע כדכתבית לעיל, ש"מ דמלוה לאו בעל ירית לה אלא יורשי האשה, וראיתי שרבי' יצחק כתב דדוקא בכור אינו נוטל פי שנים במלוה, אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקיל נמי מלוה, ואינו נ"ל דשבחא פשיטא ודאי דשקיל בעל, דמכי מתה אשתו כל נכסיה הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו, והילכך אם השביחו, לעצמו השביחו, ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין עליו, אבל המלוה כי היכי דחשיבא ראוי לגבי בכור, הם ה"נ חשיבא ראוי לגבי בעל, ואין לחלק ביניהם, וכיון שהתלמוד כתב פסק הילכתא דר"פ בתר רבא ואמימר, ש"מ דכך היא סברת התלמוד שהלכה כר"פ ולא כרבא ולא כאמימר.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירי' בראוי לא משנה ולא ברייתא, ובפ' יש בכור לנחל' [בכורות נ"א ע"ב] תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, כולהו תנן ובעל לא תנן, ולא אמרי' לה לעיל [קי"ג ע"א] אלא מימרא, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי ומטו בי' משמי' דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כו', להכי איצטריך לי' למיפסק הלכ' שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"ב] והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. פי' לא נאמר יש לו לבכור קודם חלוקה אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק ואם ויתר במקצת ויתר בכולם, אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו, אלא בשבח הוה הלכה כר"פ, תדע דהכי הוא מדאמרי' בשילהי פרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] ולא היבם, מ"ט בכור קריי' רחמנא, אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום, אבל בין יבום לחלוקה שקיל, מ"ט יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה, פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח, וסתם מתני' היא רבנן, ולא רבי, וקתני נמי ולא היבם, שהיבם הוא יורש חלק המת, ונמצא שיש לו שני חלקים בנכסי אבוהון כמו הבכור, וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהם, ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם, ואתא אביי למימר דדוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, דמשעה שייבם כבר קם על שם אחיו, ורבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, דבכור קרי' רחמנא מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה, כדתני במתני' [שם נ"א ע"ב] דאין לו שבח, ולא אמרי' משעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו, אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח, אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין לו שבח עד שעת חלוקה, וקי"ל דכל היכי דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, והכא היכי פסק הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה אלא ודאי יש לו לא נאמר אלא שיוכל למכור ולמחול חלק בכורתו, אבל לא נאמר לענין שבח, שבכל מסקנא דהילכתא שמדבר לענין שבח לא נאמר זה הלשון, אבל ודאי ההי' דבכורות מיירי בשבח בפירוש, והילכך לא קשיא הילכתא אהילכתא, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפסקו ואמר וליתא להא דרבא דהא איפסקא הילכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה, ואינו נ"ל שאין פתרונם שוה כדפרישית, ותו דאפילו אביי התם לא פליג על רבא אלא ביבם, ואמר דיש לו ליבם שבח קודם חלוקה משעה שייבם וקם על שם אחיו, ולא הוה משוה היבם לבכור, אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה, דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח, והיא רבנן דפליגי עלי' דר', ורבא הוי משוה היבם לבכור, א"כ איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל, ובעל כרחין אית לן למימר דההיא דפסקו הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה הכא למכור ולמחול איפסקא ולא לענין שבח, וראיתי שכתב רבי' נחשון גאון זצוק"ל וכיון דקי"ל הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה, משעתא דשכיב יעקב קמו להו תרי חולקין ברשותא דראובן, וכל שבח דאשבחו בין מיתה לחלוקה ברשותא דראובן אשבחו, ושקיל ראובן פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכן במלוה וכן ברבית, וליתא לדרבנן, דעבד לי' עובדא רב אשי כר', הילכך שקיל בכור פי שנים בין במלוה בין ברבית בין בכל שטרות דאית לי' על אחרים, ואינו נ"ל מה שכתב, כמו שביארתי, דהאי הילכתא דיש לו [ל]בכור קודם חלוקה לא שייכא בהילכתא דר' פפא ול"פ עלויה, וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב חזינן מאן דפסק הילכתא כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ואייתי ליה ראי' מההיא דאיפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה שמעינן דאע"ג דלא מטיא לידי' כמאן דמטיא לידי' דמי הילכך הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, וההוא סברא לא דסמכא הוא דלא איפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהא מילתא כלל וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל כי האי סברא.
[ב"ב י"ב ע"ב] ולא את השדה כו' רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פי' הווייתו כבכור דלא שקיל אלא במוחזק כבכור ולא שקיל בראוי, כדתנן בפ' יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם, ואמרי' בגמר' ולא היבם מ"ט בכור קרייה רחמנא, והשת' אמר רבא לאביי האי דקרייה רחמנא בכור לאו לעילויא אלא לגריעותא, דלא לישקיל בראוי שנדמה אותו כאלו הי' בנו של יבם ויטול בראוי, אבל לענין חלוקה לא עדיף מבנו.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותיה קיימא אמרת שקיל כו'. נ"ל דהאי מושכרת ומוחכרת לאו על שכירות הפרה דעבדא בתר מיתת אבוהון נקט ליה כדכתבי' במה"ק, וכדמשמע פתרון רבי' שמואל זצוק"ל, דא"כ לא הוה אמר רועה באפר מבעי', דרועה באפר וילדה הוה העובר בחיי אבוהון ואחרי כן השביח, אבל השכירות לא בא אלא לאחר מיתת אבוהון, ונראה לי דשכר הפרה שהרוויחו אחר מיתת אביהם, אע"פ שאביהם השכירה עד שיהא הגורן, ומת בתוך הזמן, כיון שעשתה הפרה אחר מיתת אביהם, אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים, דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאליו אחר מיתתו, כגון חפירה והוו שובלי שלופפי והוי תמרי, או פרה מעוברת וילדה, אבל פרה ונתעברה אחר מיתת אביהם או אילני וטעני פירי, מודה ר' דלא שקיל, וכן מה שהפרה נשכרת אחר מיתת אביהם, והאי דקתני וילדה אתרוייהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, ומש"ה אמר רועה באפר מבעיא דתרוייהו אעובר קיימי.
